פסק-דין בתיק ע"א 1837/05

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט חגי ברנר) מיום 14.3.05 בת"א 79391/00 שדחה את תביעת המערערת נגד המשיב וחייב אותה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

1.                    הרקע

(א)                המערערת היא חברה המשכירה כלי רכב בשיטת הליסינג התפעולי. ביום 4.8.94 התקשרה המערערת עם חברת דגני-עמירים בע"מ (להלן: " החברה") בשני הסכמים (להלן: " ההסכמים") שלפיהם השכירה המערערת לחברה שתי משאיות (להלן: " המשאיות") ושני נגררים (להלן: " הנגררים") לתקופה של 45 חודשים תמורת דמי שכירות חודשיים; לחברה ניתנה אופציה לרכוש את המשאיות בתום תקופת השכירות תמורת סכום של 252,000 ש"ח למשאית. שלושת בעלי המניות בחברה ומנהליה - מר נתן געש (להלן: " געש"), מר דויד סימון (להלן: " סימון") והמשיב - ערבו לקיום ההסכמים. אררט חברה לביטוח (להלן: " אררט") ביטחה את המשאיות ואת הנגררים, בין היתר, מפני גניבה.

(ב)                 בחודש נומבר 1994 רכש סימון את חלקם של המשיב ושל געש בחברה והיה לבעליה היחיד. בתחילת דצמבר 1994 הייתה  החברה חדלת פירעון ומונה לה כונס נכסים.

(ג)                  ביום 12.2.95 נגנבו המשאיות, ללא הנגררים. המערערת מכרה את הנגררים בחודש יוני 1995 תמורת סכום כולל של 126,000 ש"ח ומע"מ. באשר למשאיות שנגנבו - הגישה המערערת תביעה נגד אררט לתשלום תגמולי ביטוח, ובמסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין שילמה אררט למערערת סכום של 800,000 ש"ח בראשית שנת 2000.

(ד)                 החברה שילמה למערעת סכומים אחדים לפי תחשיב שאינו שנוי עוד במחלוקת (סע' 7-4 לפסק-הדין), ונותרה חייבת לה סכום של 139,675 ש"ח נכון ליום 6.8.00.

(ה)                המערערת הגישה תביעה לתשלום החוב הנ"ל נגד המשיב ונגד געש (להלן ביחד: " הנתבעים") מכוח ערבותם, ומסיבות השמורות עימה לא תבעה את הערב השלישי, סימון. הנתבעים שלחו הודעת צד שלישי לסימון.

(ו)                  ביום 9.5.04 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שסכום התביעה יועמד על 70,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ש"ח נכון ליום 30.10.02. על פי ההסדר שילמו געש וסימון למערערת שני שלישים מסכום התביעה המתוקן לסילוק התביעה נגד געש ולסילוק ההודעה לסימון. ההסדר קיבל תוקף של פסק-דין, ונותרה התביעה נגד המשיב בלבד (הערב השלישי) בסכום של 23,334 ש"ח בגין החוב ו-2,334 ש"ח בגין שכר טרחה.

(ז)                  המשיב טען להגנתו טענות מספר (שאת חלקן זנח בסיכומיו בבית משפט קמא). טענתו העיקרית, העומדת גם במוקד הערעור, הייתה שהמערערת לא שיתפה אותו במהלכים למכירת הנגררים ולקבלת תגמולי ביטוח הולמים בעבור המשאיות. לשיטתו, לפי מחירון "יצחק לוי" לחודש יולי 1995, היה מחיר השוק של שני הנגררים 156,000 ש"ח, אך הם נמכרו בחודש יוני 1995 במחיר של 126,000 ש"ח בלבד, דהיינו בהפסד של 30,000 ש"ח. עוד טען המשיב שהמערערת לא עידכנה אותו לפני הגשת התביעה, כי קיים חוב וכי הוא צובר הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן טען לשיהוי בהגשת התביעה.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא דחה את טענת המשיב בדבר אי-מיצוי הליכי התביעה נגד אררט, את הטענה שנרקמה קנוניה בין המערערת לבין סימון ואת טענת השיהוי.

(ב)                 טענתו המרכזית של המשיב הייתה שזכויותיו קופחו בכל הנוגע להליך מכירת הנגררים. בית המשפט דחה את טענת המערערת שלא ניתנה למשיב רשות להתגונן בטענה זו, דן בטענה לגופה וקיבל אותה. הנגררים נמכרו בחודש יוני 1995 במחיר של 126,000 ש"ח שעה שמחירם לפי מחירון "יצחק לוי" היה 156,000 ש"ח. מחיר המחירון אינו משקף בהכרח את שוויים של הנגררים, אך הוא משמש נקודת מוצא לבחינת השאלה אם הנגררים נמכרו במחיר השוק. לא נערכה הערכת שמאי לנגררים לפני שנמכרו. בית המשפט ציין שעקרון תום הלב חייב את המערערת להתחשב גם באינטרסים של החברה ושל הערבים. " לא יעלה על הדעת", כך נקבע, " כי התובעת תמכור את הנגררים בכל מחיר, מתוך ידיעה כי מי שיישא בהפרש הוא החברה והערבים. התנהגות כזו - מכירה במחיר נמוך בלא לעדכן את הערבים ובלא לאפשר להם להשיג קונה במחיר גבוה יותר - אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב החלה כלפי ערבים" (עמ' 6 לפסק הדין). נושה המפר את חובתו לנהוג בתום לב כלפי הערב, עלול לקפח את זכותו לחזור אל הערב, באופן שמשחרר את הערב מחבותו כדי נזקו.

(ג)                  בית המשפט ציין שלא הובאו לפניו נתונים מדוע נמכרו הנגררים במחיר שנמכרו. וכדבריו:

" כל שיש בפני בית המשפט הוא מחיר המחירון של הנגררים, המהווה כאמור נקודת מוצא לבחינת שווי הנגררים, ולא בהכרח נקודת סיום, אלא שבהעדר ראיות כלשהן מטעם התובעת, נקודת המוצא הפכה לנקודת סיום, במובן זה שלא נסתרה טענת הנתבע כי שווים האמיתי של הנגררים היה 156,000 ש"ח, ועל כן, מכירתם תמורת סך של 126,000 ש"ח בלבד, גרמה לו נזק בשיעור של 30,000 ש"ח" (עמ' 8 לפסק הדין).

(ד)                 בית המשפט דחה את ניסיונה של המערערת להסתמך על סעיף 18.2 להסכמים, המאפשר לה לנהוג בנגררים מנהג בעלים ולמכור אותם לכל המרבה במחיר, בלא להדרש לחוות דעת שמאית. כמו כן קבע בית המשפט שאין לדרוש מהמשיב לתמוך את טענתו, שמחיר הנגררים היה נמוך ממחיר השוק, בחוות דעת של שמאי. דרישה כזאת אינה מעשית בשים לב שהתביעה הוגשה חמש שנים לאחר שהנגררים נמכרו.

(ה)                בית המשפט סיכם: " לא נסתרה טענתו של הנתבע לפיה נגרם לו נזק בסך של 30,000 ש"ח בגין מכירת הנגררים במחיר הנמוך משוויים. סכום זה עולה על סכום התביעה נגד הנתבע. אשר על כן, דין התביעה להידחות" (עמ' 9 לפסק הדין).

(ו)                  מכאן הערעור.

3.                    טענות הצדדים

(א)                המערערת טוענת שבית משפט קמא ביסס את קביעתו בעניין חובת תום הלב כלפי המשיב כערב על פסיקה לא רלוונטית. עוד המערערת טוענת שטעה בית המשפט כשקבע שהנגררים נמכרו במחיר נמוך במידה בלתי סבירה משוויים. לטענתה, בית משפט קמא התעלם מהאמור בתצהירו של מנהלה, מר לובוביץ', שעליו לא נחקר, והתעלם גם מעדותו של המשיב על אודות מצבם הרעוע של הנגררים עובר למכירתם - עדות שמסבירה מדוע נמכרו במחיר הנמוך מזה שנקוב במחירון "יצחק לוי". המערערת מוסיפה וטוענת שקביעת שוויים של הנגררים היא עניין שבמומחיות, ובהעדר חוות דעת מומחה בעניין זה היה על בית המשפט לדחות את טענת המערער שנגרם לו נזק.